
איש חינוך, עיתונות וידיעת-הארץ, מורה-דרך ויזם חברתי. ממקימי "שלום עכשיו". מייסד מדרשת "אדם" לדמוקרטיה ולשלום ע"ש אמיל גרינצווייג, "מטה מחנה השלום", "המועצה ליוזמות שלום" ו"על צד שמאל".
|

בלי מורא, בלי משוא פנים
מאת נפתלי רז
השבוע נערך יום-הולדת ייחודי לאדם ייחודי: עימותים-רעיוניים, בסינמטק ת"א, על המדינה הפלסטינית – והעיתונות הישראלית, לכבוד הישראלי שנאבק יותר מכל על שני אלה – אורי אבנרי, שחגג 85.
את הזכות להשתתף באירוע "קניתי" לפני 50 שנה. כנער ערני סקרנו אותי 3 אירועים דרמטיים: מלחמת סיני - שבה נלחם גם אבי; הטבח בכפר-קאסם - שהחל להיחשף; והספוטניק – ה"ירח המלאכותי" ששילחה ברה"מ. חיפשתי הסברים ל-3 התעלומות – למה בן-גוריון חייב את אבי להילחם; מדוע צה"ל הרג עשרות פלאחים ערבים-ישראלים; ומה יגלה ה"ירח" הקומוניסטי. מול התשובות של בן-גוריון/הורי/מורי/קול ישראל/מעריב, גיליתי ב"בייבי-סיטר" לבן-דודי ירוחם - את "העולם הזה". השער האחורי של השבועון, עטור-היפהפיות החשופות, ריתק אותי. מהר מאד הגעתי גם למאמרי "הנדון" של אורי אבנרי. גדלתי עם "בלי מורא, בלי משוא פנים" – הקול הביקורתי, האמיץ, החכם - והשמאלני.
עקבתי אחרי המעבר של הלוחם-על-ג'יפ-ב"שועלי שמשון" לעיתונאי ולוחם השלום הייחודי. בבחירות הראשונות שלי, ב-1965, הצבעתי "העולם הזה – כוח חדש", המפלגה שהקים אז אבנרי. שנתיים אח"כ מצאתי עצמי לוחם-על-ג'יפ-תול"ר-בחטיבת הצנחנים... ביממה הראשונה במלחמת ששת-הימים הרגתי חייל מצרי בדו-קרב בדיונה מדרום לאל-עריש, ועודד קורצ'ין - חברי הקרוב - נהרג בקרב באום-כתף. התבגרתי ללוחם שלום. לאחר השחרור הקמתי את תא הסטודנטים של "העולם הזה כוח חדש", ואח"כ בחר בי אורי לשמש המזכיר הארגוני הארצי של התנועה... מדהים כמה מתחזיותיו של אבנרי התגשמו – המדיניות, החברתיות והעיתונאיות. אני גאה בפעילותי לצד הנביא החילוני. שם נולדתי כמרכז המבצעים של שלום עכשיו, מפם, מאהל חסרי-הדיור של ימין סוויסא, מצנע, והחד-הוריות של ויקי קנפו. שם נולדו גם המל"ש – המועצה ליוזמות שלום, ו"על צד שמאל"...
אבנרי התנסח, כדרכו, במקוריות: "יש אין-סוף גופים שמתעמתים כל יום וכל שעה עם הגדר ועם הכיבוש, ובכל זאת מי שמתקדם ממשית הם רק המתנחלים, שכל יום כובשים יותר ומתנחלים יותר"... "אנחנו מנסים להרוג את יתושי הכיבוש, אך הביצה עצמה – רק מתרחבת"... "הדור הצעיר צריך יום אחד להחליט שזהו, די, לא רוצים יותר את המדינה הזאת, רוצים אחרת"...
אז ברוח אורי אבנרי והים הכללי, אני מבקש לסיים בשתי קביעות משלי. בלי מורא, בלי משוא פנים:
"התנועה החדשה – מרצ" החמיצה, למרבה הכאב, הזדמנות פז. ההר הוליד עכבר? – לא, רק קצף-על-פני-המים. אישי-רוח כדוד גרוסמן ופרופ' מרדכי קרמניצר – ברחו; מועמדים מזרחיים-חברתיים כד"ר אבנר זקן ותמי מולד-חיו – נדחקו, ונותרנו עם פופוליסט בדחן, אילן גילאון; מועמדים "ברקיים" עתירי ניסיון כאל"מ (מיל') עו"ד גלעד שר ויוסי קוצ'יק – נדחו, וזכינו בעוד כוכב טלוויזיה חביב, ניצן הורוביץ; מועמד-עולה כאלכסנדר אטרמן, "גורו כלכלי" של "הרוסים" – סורב, וקיבלנו עו"ד-מאותו-דבר, טליה ששון. לחבירה הפוליטית לא נמצא אפילו שם מעורר תקווה. מרצ היא עדיין החלופה המועדפת בבחירות, אין ספק, וג'ומס הוא המועמד המבוגר-האחראי/נקי-הכפיים/לוחם-השלום/הסוציאל-דמוקרט. אך במילותיו של אורי אבנרי ביום-ההולדת: "הייתי רוצה שיום אחרי הבחירות הקרובות, שכנראה תסתיימנה לא טוב – נתחיל לחשוב על הבחירות הבאות".
כמורה להיסטוריה ולאזרחות וכותב תוכניות-לימודים, אני מעז להתנבא: לצד הישגים נדירים של המהפכה הציונית, עתידים להתחרות ב"מצעד האיוולת" של המדיניות הישראלית כשיאי הטיפשות והפשע – ההתעלמות הממשלתית מיוזמת השלום הערבית, והסירוב לדבר עם החמאס. רשמו נא לפניכם: לאחר שנשלם בדמים רבים – נדבר עם החמאס ונגיע עמו להסכמים, שגם יכובדו; ונגיע על-בסיס יוזמת השלום הערבית להסכם שלום, שגם יחזיק מעמד. אז למה לא להקדים את הדם?! ושוב במילותיו של אורי אבנרי באירוע: "עלינו להכשיר את הקרקע לאובמה הישראלי. לדרוש שינוי מן היסוד, ולהאמין שאפשר לחולל את השינוי. לדאוג לצדק חברתי, בלי כיבוש, ולמשטר הוגן. לדבר אל הרגש ולא רק אל ההיגיון הקר... אני בטוח שזה יקרה גם בארץ, אני לא בטוח מתי. אבל אני רוצה לראות את זה ולעזור בזה, ואני בן 85 - אז אין כל כך הרבה זמן"...
גם אני אופטימי, כאורי אבנרי: "המכשול הגדול הוא הייאוש. קל יותר להתייאש ולומר: 'גנבו לנו את המדינה!'. הפסימיות גורמת לנו להגירה פנימית, או חיצונית"... לא נהגר. נמשיך להיאבק. מזל-טוב, אורי!
|